אני משקפת לו בעדינות שאולי הוא לוקח את החיים כל כך ברצינות, בעוד שאנשים אחרים פשוט חיים אותם – נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, מקימים משפחה, לפעמים מתגרשים. לפעמים מתחילים מחדש. אבל קופצים למים. לוקחים צ'אנסים. הוא נשאר צופה מבחוץ, דווקא בגלל שהוא מחכה לאחת המושלמת. בגלל שלא יוכל לקחת צ'אנס שהקשר שלו יתפרק. הוא רוצה קשר לנצח, ולא יסתפק בפחות. ועד שלא יהיה מוכן ויציב, לא יכנס לקשר. אבל יכול להיות שלא שם לב, ומתוך כל התובענות הפנימית הזו – לא נשאר לו מקום לאף אחד. אפילו לא לעצמו, ולרצונות שלו. ואפילו באופן מפתיע, מתברר שהוא נשוי, נשוי מאוד – לדרך הרוחנית שלו.
אני מדברת והעיניים שלו מתמלאות דמעות. ההכרה הזאת קשה לו, והוא יוצא מן המפגש עצוב ומהורהר.
במהלך המפגשים הבאים הוא עובר תהליך רגשי עמוק, ומבין שהוא ניצב בצומת דרכים. ולא שיצטרך לוותר על דרכו הרוחנית, אלא שיצטרך לחיות אותה מתוך מתינות ואיזון, ולא מתוך טוטאליות כזו וקורבנות שאינה מאפשרת לו לחיות את החיים שהוא מבקש לעצמו.
לאט לאט הוא נרגע, נפתח – ומספר שלראשונה בחייו הוא מתחיל לחוש ברצון האמיתי לקשר, להתמסרות לבת זוג, למחויבות לאדם אחר. ובמפגש האחרון שלנו לעת עתה, ממש לפני שאנחנו נפרדים, הוא מספר לי בחיוך שאתמול בלילה חלם שהוא הולך על שביל רחב ביער גדול, אוחז בידה של אישה.
אנחנו מחייכים זה לזה בשמחה, ועכשיו כשהוא בשל, שנינו יוצאים במקביל לחפש את האחת בשבילו. נראה מי יגיע קודם:)
134.jpg?sopC=1713650146956)
