google2b259337bdfd3f8b.htmlשלי ברעם-מירוז מטפלת קלינית מוסמכת (M.A) - פוסטים בנושאי מציאת זוגיות

 

מיומנה של שדכנית: 

ב. נכנסת לחדר עם רעמת תלתלים וחיוך מקסים. היא מיוחדת ומסקרנת מאוד.
ה
יא מתיישבת מולי והעיניים שלה מיד מתמלאות דמעות: "אין לי הרבה מה לספר."
היא אומרת. "אין לי קשר זוגי בשנים האחרונות. בזמן האחרון אני אפילו לא מנסה".
היא משפילה מבט.

 ב. מספרת לי קצת על עצמה ומתוך הדברים עולה סיפור אחר לגמרי...
"כן, אני לא קוראת לזה קשר זוגי, כי זה לא. את מבינה, הוא נשוי".
אני מופתעת. "וכמה זמן אתם בקשר?" אני שואלת. "שבע שנים" עונה ב.
בסתמיות ותולה בי עיניים, כאילו אפשר להתעלם ממה שאמרה ולהמשיך הלאה.
"שבע שנים א
ת בקשר עם גבר נשוי".
אני חוזרת על דבריה, מנסה להפנים בעצמי את הנאמר. "כן", אומרת ב.,
"אבל כמו שאמרתי – הוא גבר נשוי, אז זה לא ממש זוגיות. אני רוצה זוגיות."
כשאני מבררת עוד פרטים מסתבר שזה אינו הקשר הראשון של ב. עם גבר נשוי. בעבר היה לה קשר של שנה עם המורה ליוגה, ועם הגבר המקסים שפגשה בסלסה, אב לשלושה ילדים. "אה", היא נזכרת. "היה לי גם בן זוג שאיתו עמדתי להתחתן. אבל עזבתי אותו לטובת קשר אחר". היא מחייכת בשובבות. "לטובת קשר קצר עם גבר נשוי"... 

אני מבינה את המצוקה של ב. היא באמת מרגישה שהיא לא בזוגיות שהיתה רוצה. אבל גם לא מבינה שהיא אינה פנויה רגשית, ולא באמת מאפשרת לעצמה להיכנס לקשר זוגי בלעדי. במהלך השיחות שלנו אני עוזרת לב. לבחור לסיים את הקשר עם בן הזוג הנשוי, ועוזרת לה להבין מה המשמעות של כל מערכת יחסים עם בן זוג נשוי: בגידה בעצמנו. אני מסבירה לה כי בכל קשר זוגי שלנו, שמבוסס על הפרת אמון כלשהי (גם אם לא מצדנו, כשאנחנו הצד הפסיבי) – יש גם הפרת אמון ביננו לבין עצמנו. 

ב. אמנם אינה מודעת לכך, אבל למעשה היא בוגדת בצורך הבסיסי שלה להיות נאהבת באופן בלעדי, שהוא צורך טבעי ועמוק, וגם מרמה את עצמה בכך שהיא מוכנה להראות לעצמה רק חלק מן התמונה האמיתית: שלמרות שהיא חשה אהבה גדולה והערצה לבן זוגה הנשוי, הרי שמדובר בבן אדם בוגדני שחי חיים כפולים, הגורם סבל לעצמו, לאשתו וילדיו וכמובן גם לה עצמה. 

אני מסבירה לב. שהיא כנראה מרגישה לא מספיק ראויה לקשר בלעדי, ולא מאמינה שמישהו יוכל אי פעם לאהוב רק אותה, בשלמות. ולכן היא תמיד מתחברתאל אותם אלה שאינם פנויים עבורה: גברים הנשואים לאישה, נשואים לעבודה, נשואים לחדר הכושר וכו'. אף פעם לא פנויים בשבילה.

ב. יושבת מולי, עיניה פקוחות, ובמהלך השיחות שלנו אני רואה את התובנה לאט לאט נוחתת נחיתה רכה ועמוקה אל תוך ההכרה שלה. "את צודקת", היא אומרת לי באחד המפגשים האחרונים שלנו. "עם כל הצער והכאב, אני צריכה להמשיך הלאה. אני מוכנה".

חולפים עוד כמה חודשים. ב. אכן ניתקה את הקשר בן שבע השנים עם אותו גבר נשוי, ולראשונה מזה זמן רב היא מרגישה טוב עם עצמה, ונמצאת בתחילתו של קשר רומנטי חדש. בשיחת טלפון קצרה של עדכון היא אומרת לי: "את יודעת שלי, אני באמת לא מאמינה איך חייתי בקשר הזה כל כך הרבה שנים. זה היה סיוט מתמשך! כל התכנונים האלה איפה ומתי ניפגש, כל סבל האהבה הזה - הימים והלילות שחיכיתי לו בדמעות שיבוא, הציפייה הארוכה הזו שהנה, עוד רגע והוא כבר עוזב את אשתו ונהיה יחד לנצח... עכשיו התעוררתי. היום אני לא מוכנה לעשות את זה לעצמי יותר. לא אבגוד בעצמי שוב".

פוסטים  שכתבתי בנושאי זוגיות 
Facebook
לפוסטים נוספים שפורסמו בפייסבוק: